סקירה משפטית על ההבדלים בין הדין האזרחי לדין תורה ותקנות בתי הדין הרבניים בכל הנוגע לסתירת הדין, הגשת ראיות חדשות, מתוך חתירה לדין אמת לאמיתו.
תוכן עניינים
ההבדל בין הדין האזרחי לדין תורה בסתירת דין
קיימים הבדלים מהותיים בין סדרי הדין האזרחי לבין תקנות הדיון הנהוגות בבית הדין הרבני באשר לעיון מחדש בפסק דין. על פי ההלכה (שולחן ערוך, חושן משפט), המטרה העליונה היא הוצאת "דין אמת לאמיתו". לכן, דיין החושש שטעה נדרש לחזור בו ולתקן את פסיקתו. כמו כן, בעל דין שמוצא ראיות חדשות רשאי לסתור את הדין גם לאחר סיומו, כל עוד יש בכך כדי לברר את האמת.
תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים
תקנות קכ"ח ו-קכ"ט מבססות את הזכות לעיון מחודש. בית הדין מוסמך ואף מחויב ליזום בירור נוסף אם מתעורר חשש לטעות. במקביל, בעל דין רשאי להגיש בקשה בכל עת על סמך עובדות או ראיות חדשות שלא היו ידועות בדיון המקורי. הדיין במשפט העברי אינו משמש רק בורר בין הצדדים, אלא ממלא חובה דתית כלפי שמיא לדין צדק, ולכן הפרוצדורה הפורמלית מפנה את מקומה לטובת גילוי האמת המהותית.
מה בין ערעור לעיון מחודש?
ישנה הבחנה ברורה בתקנות: בקשה לעיון מחדש או סתירת הדין מוגשת לבית הדין האזורי (שנתן את פסק הדין) עקב גילוי טעות או ראיות חדשות. לעומת זאת, ערעור לבית הדין הגדול (תקנות קל"ה-קל"ו) מתבסס על טעות בהלכה, פגם בשיקול דעת או פגם מהותי בניהול הדיון על סמך החומר שכבר הוצג, ואינו מיועד לבחינת עובדות חדשות. בנוסף, זכות הערעור קצובה בזמן מוגדר, בעוד שסתירת הדין בשל ראיות חדשות אינה מוגבלת.
דחיית בקשות חסרות תום לב
פסיקת בתי הדין מדגישה כי אין להשתמש בבקשה לביטול החלטה במטרה להאריך את מועד הערעור. כאשר בקשה לעיון מחודש נדחית משום שאין בה ממש, מניין הימים להגשת ערעור נספר ממועד פסק הדין המקורי, ולא ממועד מתן ההחלטה הדוחה את הבקשה. כך מונעת המערכת ניצול לרעה של תקנות הדיון והליכי סרק.
