ניתוח הלכתי מקיף בסוגיית חיוב מזונות ילדים מעל ומתחת לגיל שש, במקרים בהם יש לילד ממון נפרד משלו, תוך עיון במחלוקות הראשונים (הרשב"א והמהר"ם) ופסיקות האחרונים.
תוכן עניינים
חיוב מזונות ילדים עד גיל שש
פוסק השו"ע (אה"ע סימן עא סעיף א) את דין הגמ' (כתובות דף סה ע"ב) שישנה חובה לאדם לזון את בניו עד גיל שש, וז"ל: "חייב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש, אפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם; ומשם ואילך, זנן כתקנת חכמים עד שיגדלו."
מעבר לחובה לזון שמוזכרת בגמ' הנ"ל, מחדש השו"ע הלכה נוספת שחיוב זה לזון את הבן עד גיל שש קיימת אף אם יש לבן משלו. יסוד דין זה לקוח מדברי הרא"ש (כתובות פרק ד סימן יד) שמביא זאת בשם רבו המהר"ם מרוטנבורג.
כאשר הילדים פחות מגיל שש ויש להם ממון משלהם
אמנם הלכה זו שנויה במחלוקת ראשונים, שכן הרשב"א (שו"ת הרשב"א חלק ב סימן שצא) מכריע אחרת, וז"ל: "ושלשה זמנים יש; כשהבן גדול ויכול להשתדל אין האב חייב לזונו כלל... וכשהוא קטן קטנים כופין אותו בבית דין... אבל כל שיש לו למה יתחייב האב לזונו."
הרשב"א הובא בכנסת הגדולה כחולק על תשובת מהר"ם מרוטנבורג ופסיקת השו"ע. מחלוקת זו הובאה גם בשו"ת תשב"ץ (חלק ב סימן רצב תיקון ג).
פסיקת הרמב"ם ופרשנות האחרונים
יעויין ברמב"ם (הלכות אישות פרק יב הלכה יד) שפוסק בזה הלשון: "כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים."
רבו הביאורים בדברי הרמב"ם הללו. לשיטת המגיה למשנה למלך, הרב יעקב כולי, הגדרת חיוב מזונות הבנים יונק מהחיוב לזון את אשתו. אולם האבני מילואים (סימן עא ס"ק א) מוכיח מדברי הרי"ף והרמב"ם אחרת: כשם שחייב במזונות אשתו ואפילו יש לה נכסים משלה, כך חייב לזון את בניו קטני קטנים אפילו יש להם להתפרנס משלהם.
חיוב מזונות מעל גיל שש כשיש לילד ממון
אמנם כך הוא כלפי חיוב מזונות קטני קטנים. אולם, כלפי חיוב מזונות של למעלה מגיל שש, כולי עלמא יודו שאם יש לבן זה מהיכן לזון וממון משלו, ברור שהאב פטור מחיובו, שכן החיוב למעלה משש באמיד הינו בתורת צדקה.
ואף אם נצרף לזה את תקנת אושא, מכל מקום כאשר הבן אמיד עומד החיוב על צדקה, כך כתבו רבים מהאחרונים, מהם הבית שמואל והאבני מילואים.
